צרו קשר פורום דף הבית
 
צור קשר גלריות חדשות ואירועים רישום לפורום פורום מאמרים סיפורים אישיים שאלות ותשובות פעילות העמותה אודות
דף הבית
 
חדשות
מפגש 'ידע זה כח'
6/2/2017 – מפגש לנשאיות חדשות בו ינתן מידע חשוב לגבי המשמעויות, האפשרויות וההחלטות...

ציון יום המודעות לסרטן השחלות באירוע ספורט ופילאטיס

הצטרפו אלינו ב 5/5 בספורטק צפון תל אביב ל"אירוע פילאטיס ישראל לשיא גינס". עמותת...

האביב הגיע

חג אביב  שמח לכל קהילת עמותת ברכה!
בקרוב עדכונים על...

הרשמו לניוזלטר שלנו לקבלת מידע

אנו כאן בשבילכן: מידע רפואי, תמיכה, מפגשים וכנסים! שילחו לנו מייל...

אירועים וכנסים

בתאריך ה- 8/5/17 יחול יום המודעות למניעת סרטן השחלות העולמי. אנו בישראל ניקח חלק ביום שישי 5/5 באירוע של בריאות ואיכות חיים ובו נקדם את...

מידע נוסף
תקשיבי הוא לוחש!
עמותת ברכה גאה להציג סרט תיעודי מרגש ומרתק המציג את סיפורן של ארבע נשים אשר חלו בסרטן השחלות. נשים מדהימות שהסכימו לחשוף ולתאר את שעבר ועובר עליהן.
 
צור קשר
 
שם:
טלפון:
אימייל:
   
 
 
 
 
 
סיפורים אישיים
 
 << חזרה לרשימת הסיפורים
סיפור אישי

הסיפור שלי מתחיל לפני 30 שנה. כבר כשאני כותבת ומציינת זאת, קשה לי להאמין שכל כך הרבה זמן עבר. לפעמים, וזה באמת כיום קורה לעיתים רחוקות, אני עדין יכולה לחוש ולחוות את הדברים במרחק נגיעה. במיוחד זה מתעורר בעוצמה כשמשהו קרוב  נאלץ לעבור ולחוות את הגילוי של גידול סרטני.

הסיפור שלי מתחיל בסתם יום רגיל, בעת שהייתי רק בת 27, כשאני בהריון בחודש שישי עם בני השני. אני זוכרת היטב את הרגע שבו גיליתי גוש גדול בשד שמאל. שכבתי לי לנוח ובהיסח הדעת מיששתי את החזה, אשר באותה עת בשל ההיריון היה גדוש וגדול בהרבה מהמצב הרגיל. לפתע תוך כדי המישוש חשתי בגוש קשה, ממצא בהחלט שהיה חדש לי. מיד נעשיתי דרוכה, הרגשה לא נעימה החלה מזדחלת לה, בתוך תוכי ידעתי, הייתי משוכנעת שזה גידול.

באותה עת עבדתי בבית חולים, הייתי מזכירתו של מנהל המחלקה הכירורגית. מיד למחרת בבוקר, איך שהגעתי לעבודה, ביקשתי לשוחח איתו. סיפרתי לו שגיליתי גוש בשד ומאחר ואני מכירה מצוין את השד שלי אני יודעת בוודאות שזה משהו שלא היה שם.

כמובן שהוא ניסה להרגיע אותי ולומר לי להפסיק לבלבל לו במוח, כי אני בהריון ובטח מדובר בגוש חלב, מאחר שזה השלב בו מתפתחים בלוטות החלב, ובכלל מה אני מחפשת לי צרות במקום לשמוח וליהנות מההיריון שלי. אבל אני התעקשתי וביקשתי מימנו בכל זאת לבדוק אותי.

בבדיקה הידנית הוא באמת זיהה היטב את הגוש, אלא שעדין היסס שאולי בכל זאת מדובר בבלוטת חלב מוגדלת. שוב התעקשתי וביקשתי מימנו שיעשה ביופסיה כדי שאישן בשקט. הוא ביצע לי ניקור עם מחט ושלח את החומר להיסטולוגיה. כבר בעת שהוציא את החומר ראיתי את הפנים שלו משתנות. מאחר וצברתי ניסיון רב בעת עבודתי במחלקה ידעתי שכבר בעת הוצאת החומר ניתן לא אחת לדעת האם מדובר בהליך סרטני או לא.

את התשובה שאכן מדובר בסרטן קיבלתי כעבור מספר ימים. אני זוכרת היטב שהוא קרא לי לחדר ואמר לי שהוא צריך לשוחח איתי. אני כמובן מיד פלטתי מבלי להמתין רגע "אז נכון שצדקתי".
נכנסתי לחדר והתחלנו לשוחח. זו לא הייתה שיחה קלה עמדתי בפני בעיה די רצינית, אני בהריון בחודש שישי ויש לי סרטן שמחייב טיפול מיידי. הייתה התלבטות גדולה בעיקר של הרופאים מהי הדרך הטובה שעל פיה הם צריכים לפעול. אני זוכרת את התרוצצות שלהם כשהם עושים התייעצויות עם כל המרכזים הרפואיים בארץ ואף עם מרכז רפואי בחו"ל. המקרה לא היה פשוט. התשובה שלהם הייתה שהטוב ביותר הוא להפסיק את ההיריון ולהתרכז בהוצאת הגידול והתחלת טיפול כימותרפי כמה שיותר מהר.

באותה תקופה צריך לזכור שהדעה לגבי הריון אחרי גידול סרטני הייתה עדין מאד לא מגובשת. אבל אני מבחינתי ידעתי בתוך תוכי, שאם לא אסיים את ההיריון הזה כמו שצריך עם ילד ביד, בשום פנים ואופן לא אקח סיכון בעתיד ואכנס להיריון. באותו רגע גמלה בי ההחלטה שאני רוצה את הילד הזה בכל מחיר.  הרופאים לא ממש אהבו את ההחלטה שלי, אבל אני סירבתי בכל תוקף לבצע הפסקת היריון.

שוב החלו התייעצויות והוחלט שאבצע בדיקת אולטרה סאונד כל שבוע וברגע שניתן יהיה לילד אותי מבחינת בשלות מינימאלית של העובר יבצעו זירוז לידה ויילדו אותי ומיד למחרת אכנס לניתוח כריתה.
וכך בשבוע 32 להריון הוזמנתי ללידה כשאני יודעת שלמחרת לוקחים אותי לחדר ניתוח לבצע כריתת שד. באותה תקופה המדיניות הייתה של כריתה מלאה של השד וכריתה מלאה של כל בלוטות בית השחי.
ילדתי בן מקסים שנלקח מיד לפגיה, הספקתי לראות אותו ושהכול בסדר והוא מטופל כמו שצריך ורק אז התפניתי להתמקד בעצמי. הילד נשאר בתינוקיה לשם הועבר כשמצבו אפשר זאת  לשם גם  זומן המוהל ועשינו את הברית כשאותי הביאו במיוחד מהמחלקה הכירורגית לשם.

מיד לאחר הוצאת התפרים הופניתי למחלקה האונקולוגית של בית החולים בילינסון והתחלתי בטיפול הכימותרפי. מה שנאמר לי שם זה שהם לא מתכוונים לחסוך מימני דבר מבחינת הטיפולים, כי קשה להם לדעת כיצד התפתחו הדברים בגלל ההיריון וההורמונים שהגוף מוצף.

קיבלתי טיפול במשך שבועיים ושבוע הפסקה. לטפל בתינוק לא בדיוק יכולתי ולשמחתי הייתה אימא שלי שלקחה על עצמה את התפקיד לטפל בו, ובבן הגדול שלי וכמובן שגם בי.
בן טיפול לטיפול הקפדתי מאד לשמור על סדר יום רגיל עד כמה שניתן. הקפדתי מאד ללכת לעבודה, להתרועע עם חברות ובכלל להרגיע את כל הסביבה שאני בסדר. זה הצחוק שבדבר, את הכוח הם שאבו מימני ומהאופטימיות שלי.

ואז כשאני כבר ממש בסוף, לקראת הטיפול האחרון שתשעה חודשי טיפול כבר מאחורי, פתאום בזמן שאני עומדת במקלחת, אני בודקת את השד הימני ואני לא מאמינה, אני חשה בגרגר קטן מאד אפשר לומר זעיר וקשה. שוב החושים שלי מתחדדים, איך זה יכול להיות. בבוקר אני מגיעה לעבודה ורצה לחדר של הבוס שלי, "בבקשה תבדוק אותי עכשיו אני חושבת שיש לי גוש". שוב הוא מתלוצץ איתי "אולי תפסיקי לחפש רק סיימת טיפולים", ואני מתעקשת ומתעקשת. הוא בודק אותי וממש לא מתרשם זה שום דבר הוא אומר. ואני ממש לא שקטה למחרת ניגשתי אליו שוב וביקשתי מימנו שיוציא לי את זה אני רוצה להיות רגועה.  היה לי ממש קשה לשכנע אותו מאחר וזה היה ממש  זעיר.

לבסוף הוא נכנע לתחנוני וקבענו להוציא את זה בחדר ניתוח בהרדמה מקומית. למחרת הגעתי למחלקה והוא נכנס איתי לחדר ניתוח. בהרדמה מקומית כשאני עירה לכל המתרחש שמעתי אותו מדבר עם הצוות כשלפתע השתררה דממה. אני בלי כל בעיה הרמתי את מבטי אליו " זה סרטן נכון" הוא לא היה מסוגל לדבר איתי רק יותר מאוחר כשישבתי בחדרו הוא הצליח לדבר איתי. כמובן שהתנצל על כך שלא כל כך רצה לשתף איתי פעולה ושרק בזכות ההתעקשות שלי בעצם ביצע את הבדיקה והוסיף כי זה ממש הפתיע אותו.
כמובן ששוב, אחרי 9 חודשים, הוכנסתי פעם נוספת לחדר ניתוח על מנת לבצע כריתה של השד השני וכן כריתה של כל הבלוטות של בית השחי . אחר כריתה זו כבר לא קיבלתי טיפולים נוספים כי למעשה סיימתי מבחינתם את כל הכמות אני אמורה הייתי לקבל. הדבר היחיד שכן אמרו לי שקרוב לוודאי הטיפולים הכימותרפיים הצילו אותי בכך שלא נתנו לגוש הזה להתפתח ולכן היה כל כך זעיר 0.4 מ"מ.

אלא שכאן לא הסתיימה ההצגה שלי. כעבור חמש שנים התגלה אצל אימי גוש סרטני בשד. ההפתעה הייתה גדולה משום שבמצב רגיל, בדרך כלל קודם כל חולה האימא ואחר כך הבת, אצלנו התהפכו היוצרות ולכן אימא שלי קיבלה את כל כך קשה ולא מוכנה בכלל לכך נפשית. הדבר בא לכלל ביטוי שהיא הרימה ידיים מיד לכשנודע לה שהיא חלתה בסרטן שד ולמרות שעברה ניתוח וטיפולים נפטרה כעבור שנה וחצי והיא רק בת 58 בלבד.

רק לאחר הסיפור של אימי החליטו לבדוק את עניין הנשאות של הגן במשפחה ואכן התגלה שגם אני וגם אחותי נשאיות של הגן 1 BRCA. סביר להניח שגם אימי הייתה אבל כמובן שהיא לא נבדקה.
כאשר אחותי חלתה לא הייתה מבחינתי בכלל כל התלבטות בהקשר לאיזה טיפול אנחנו בוחרות. העובדות היו ברורות לגמרי שהיא הולכת לכריתה דו צדדית ולא מסתכנת בכלל. כבר נוכחנו בסיפור שלי כיצד למרות ועל אף הטיפול הכימותרפי, הלך והתפתח סרטן גם בצד השני.

כלומר עצם הנשאות די בה כדי להתריע על הבאות. שהרי ביצוע כריתה של שד אחד אין בו כדי לפתור או "להודיע לגוף שלנו סליחה בסרט הזה כבר הייתי בבקשה לך למשהי אחרת". העובדות מדברות בעד עצמן, הדברים לא עובדים כך.

ומניסיוני האישי להישאר עם שד אחד או לשחזר שנים בצורה סימטרית ואופטימאלית עדיף פי אלף על אי- הסימטריה. והחשוב ביותר זה  שבהחלט יש חיים אחרי, וחיים טובים.

 
 
 
מי אנחנו
לתרומות לחצו כאן
פורום
כנסים ואירועים
וידאו
 
 
סרטן שד תורשתי : סרטן שד ושחלות
  הסכם שימוש באתר © כל הזכויות שמורות לעמותת ברכה