צרו קשר פורום דף הבית
 
צור קשר גלריות חדשות ואירועים רישום לפורום פורום מאמרים סיפורים אישיים שאלות ותשובות פעילות העמותה אודות
דף הבית
 
חדשות
אתר חדש בהקמה

בקרוב נשיק אתר אינטרנט חדש לעמותת ברכה... התאזרו בסבלנות... הוא בדרך

New Website on the way

We are currently working on our NEW Website. Stay tuned, we are launching very soon...



מפגש 'ידע זה כח'
6/2/2017 – מפגש לנשאיות חדשות בו ינתן מידע חשוב לגבי המשמעויות, האפשרויות וההחלטות...

ציון יום המודעות לסרטן השחלות באירוע ספורט ופילאטיס

הצטרפו אלינו ב 5/5 בספורטק צפון תל אביב ל"אירוע פילאטיס ישראל לשיא גינס". עמותת...

אירועים וכנסים

בתאריך ה- 8/5/17 יחול יום המודעות למניעת סרטן השחלות העולמי. אנו בישראל ניקח חלק ביום שישי 5/5 באירוע של בריאות ואיכות חיים ובו נקדם את...

מידע נוסף
תקשיבי הוא לוחש!
עמותת ברכה גאה להציג סרט תיעודי מרגש ומרתק המציג את סיפורן של ארבע נשים אשר חלו בסרטן השחלות. נשים מדהימות שהסכימו לחשוף ולתאר את שעבר ועובר עליהן.
 
צור קשר
 
שם:
טלפון:
אימייל:
   
 
 
 
 
 
סיפורים אישיים
 
 << חזרה לרשימת הסיפורים
סיפורה של נטע

ב- 16 בחודש אוקטובר 2004 בהיותי בת 43 גיליתי גוש בשד. הייתה שעת לילה ולמראה צורת השד הבנתי שיש משהו חשוד, כל הלילה חיכיתי לבוקר שיגיע. ביום ראשון, למחרת, קמתי כרגיל והלכתי לעבודתי בגן. במהלך היום הלכתי לבדיקה אצל רופא כירורג שד, שאמר לי שהשד אינו נראה טוב וזימן אותי לביה"ח ליום המחרת לצורך בדיקת ממוגרפיה ואולטרסאונד. לאחר הבדיקה חזרתי לגן והמשכתי לעבוד עד סוף היום.

מרגע זה החל "מחול שדים" שלי, של בעלי ושל כל משפחתי; מרוץ ביקורים ובדיקות בבתי חולים ומרפאות. הגעתי לד"ר פפו יצחק מאסף הרופא, שהיה "המלאך שלי" לאורך כל הדרך (בעצם עד היום) ונקבע ניתוח ליום שני 25.10.04.

עמדתי בפני כמה התמודדויות אישיות - התמודדות שלי עם המחלה, התמודדות שלי כיצד לספר לילדי הפרטיים על המחלה והתהליך שאני אמורה לעבור והתמודדות והתלבטויות כיצד לספר לילדי הגן והורי הגן כגננת. חשוב לציין שבאותה שנה בני האמצעי היה בגן שלי. אנחנו גרים בישוב קטן בו אני גם עובדת, כך שידעתי שלכל אורך השנה הילדים בגן יפגשו אותי בין הניתוחים והטיפולים, וגם יראו אותי עם פיאה או קרחת. חלק מהילדים הגיעו לביתנו כחברים של בני.

אני רוצה לציין שבמחלקה, העובדת הסוציאלית והאחות הראשית המליצו לי לא לומר לילדי את המילה "סרטן", ואני אמרתי להן שילדי ישמעו ממני ותמיד ראשונים על כל שלב שעומד לקרות וגם את המילה "סרטן". בדיעבד, זה היה הדבר הנכון ביותר לעשותו.

ההתחלה היתה בהתמודדות עם הילדים האישיים שלי:

יש לי 3 בנים שהיו בגילאים: 7, 5 ושנתיים וחצי.

לפני שנסעתי יחד עם בעלי לרופא לביקור ראשון (כשאני יודעת את תוצאות בדיקת המעבדה - יש לי גוש סרטני), סיפרתי לילדים שאני נוסעת לבדיקה. כשחזרתי לקחתי באופן אישי כל ילד וסיפרתי לו שהרופא גילה שיש לי גוש בשד, אם אוציא אותו אהיה בריאה ואם אשאיר אותו אהיה חולה כל הזמן. ביקשתי אותם שיעזרו לי להחליט מה כדאי לי לעשות, כדי לקבל מהם את ברכת הדרך לתקופת החיים הקרובה החדשה שלנו, ומתוך רצון לתת מקום של שיתוף. הם אמרו שכדאי שאוציא את הגוש. אז סיפרתי להם שאני אעבור ניתוח בעוד 3 ימים. סיפרתי להם שיש שם למחלה וקוראים לה "סרטן", שיש תרופה מצויינת למחלה הזאת שקוראים לה "כימותרפיה" ואחרי שאקבל אותה אהיה חזקה יותר מכפי שאני היום.

לאחר הניתוח חזרתי הביתה והסברתי לילדי שהרופא בדק את הציצי ומכיוון שהוא חולה הוא הוציא לי אותו ולקח אותו לבדיקה.

לאחר ביקורת אצל הרופא והידיעה שאני הולכת לטיפול כימותרפי, הסתפרתי קצוץ כדי שילדי ואני נעבור את השלבים לקרחת בהדרגה. סיפרתי להם שכתוצאה מהטיפול תהיה לי קרחת, ומיד לאחר הטיפול הראשון עשיתי קרחת לפני חוויית הישארות השיער ביד או על הכרית. (היום אני מציעה לכל אחת שיודעת שאמורה לעבור טיפולים, לעשות את השלבים שעשיתי; זה חוסך עוגמת נפש).

במקביל לטיפולים, היינו בקשר רציף עם הפסיכולוגית בגנים ובביה"ס, כדי לדעת שילדי בסדר.

אני רוצה לציין שבעלי היה שותף פעיל לכל אורך הדרך, בהתמודדויות ,בהתלבטויות ובהחלטות בכל שלב.

גם בגן הילדים החלטתי לשתף את הילדים שלב אחר שלב:

החלטתי לעשות את זה בהדרגה וכמה שפחות מאיים ומפחיד. בחרתי לספר לילדים על כל שלב בעצמי. להורים שלחתי הביתה מכתב בו סיפרתי שאני יוצאת לתקופה בלתי מוגבלת מהגן, דיווחתי מי תחליף אותי בגן וביקשתי מהם להשאיר לי את הדיווחים לילדי הגן על מצבי.

באחד המפגשים סיפרתי לילדים שאני נוסעת לרופא ולכן אעדר מהגן. כשחזרתי סיפרתי לילדים שהרופא גילה לי גוש בציצי ושיש שתי אפשרויות (כפי שסיפרתי לילדי הפרטיים): האחת, להוציא את הגוש, לטפל בו ואז להיות בריאה והשנייה,להשאיר את הגוש ולהיות חולה כל הזמן. ביקשתי את הילדים לעזור לי לבחור באחת משתי הדרכים וכמובן שכולם הציעו לי להוציא את הגוש. בהמשך סיפרתי להם שאני אעבור ניתוח ושגננת אחרת תחליף אותי בגן. נסעתי לניתוח וכמה ימים לאחר הניתוח תאמתי עם הגננת והגעתי לגן לספר לילדים שהרופא רצה שאני אהיה בריאה ולכן הוא הוציא לי את השד שלא היה בריא לבדיקה. הוא אמר לי שיש שם למחלה וקוראים לה "סרטן השד" ושיש לי מזל כי יש תרופה מצוינת למחלה הזאת שקוראים לה "כימותרפיה". ביקשתי מכולם להגיד ביחד איתי את המילה הקשה הזאת. לאחר מכן הסברתי על נשירת השיער ושאני אהיה הרבה יותר חזקה אחרי קבלת התרופה הזאת.

לאחר הטיפול הראשון הגעתי לגן למסיבת חנוכה בה הגננת ביקשה שאשתתף. לאחר מכן הגעתי לגן מספר פעמים כדי לקחת את בני והראיתי לילדים את הקרחת. הילדים כל  הזמן התעניינו בשלומי. ביום ההולדת של בני הייתי עם פיאה, שאותה לא אהבתי בכלל, וביקשתי מהילדים רשות להוריד אותה. יחד איתם ספרנו עד 3 ואני הורדתי את הפיאה.

בדיעבד אני חושבת שהמהלך שבו נקטתי, בשיתוף המלא של המפקחת ובדיווחים לה על כל שלב, היה המהלך הנכון. הילדים קיבלו את כל מה שקרה בטבעיות, אני עקבתי אחריהם מרחוק, דיברתי עם ההורים שלהם וההורים אמרו שהם, ההורים, בלחץ גדול מאוד ובעוד שהילדים מקבלים זאת בטבעיות ובהבנה ללא שום לחץ.

במהלך הטיפולים ולאחר התייעצות במחלקה (אחות של אמי ודודה של אמי חלו במחלת הסרטן), החלטנו לעשות בדיקה גנטית בה התגלה שאני נשאית של BRCA2.

עברתי 16 טיפולים כימותרפיים (4 טיפולי CEF, 12 טיפולי (TEXOL ו- 25 הקרנות.

מיד לאחר טיפולים אלה (שבועיים מתום הטיפולים) עברתי כריתה של השחלות והרחם.

שנה לאחר מכן (במלחמת לבנון השנייה), עברתי כריתת שד שני.

בחרתי לא לעשות שחזור, מאחר ואין אפשרות לעשות בדיקת ממוגרפיה למקום, אלא רק בדיקת מרקרים שאינם נותנים כיסוי מלא לגילוי חזרה של הסרטן.

אני הולכת ללא חזייה וללא ציצים ומרגישה מצויין עם זה.

כשאנשים אומרים לי "את גיבורה", אני עונה "לא, אני פשוט בחרתי בחיים". אני תמיד אומרת "יש חיים אחרי הסרטן, הרי את הסרטן הוציאו לי, אני כבר לא חולה, אני רק קיבלתי טיפולים ועכשיו כדורים כדי להגן על הגוף שלי".

ואני רוצה להדגיש את התמיכה התמידית של בעלי וההחלטות המשותפות לכל אורך הדרך, כמו גם את כל משפחתי היקרה (אמי, אחיי וגיסיי) והחברים הטובים, שבלעדיהם לא יכולנו לעשות את זה לבד. זוהי תקופה מאוד קשה, לא פשוטה ומורכבת אבל לא בלתי אפשרית.

מאז, אני תומכת בבנות שחלו ואומרת שזו שליחותי. אשמח לעזור לכל אחת שתרצה להיעזר בי.

חשוב לציין שבתקופת הטיפולים יש לנו זכויות שחשוב לדעת אותן; לפעמים עד שיודעים כבר לא זקוקים.

לדוגמא: דרך האגודה למלחמה בסרטן היתה סטודנטית שהגיעה פעמיים בשבוע להיות עם ילדי אחר הצהריים. הם שיחקו ועשו כל מיני דברים יחד. הילדים ממש חיכו בימים שהיא היתה אמורה להגיע. הילדים וגם אנחנו אהבנו אותה מאוד ואנחנו בקשר עד היום.

לאחר שחליתי ולאחר הטיפולים, עשיתי באחד הקורסים שלמדתי עבודה על "התמודדות של ילדים עם מחלה של הורה או מחנך", שעזרה לי להבין הרבה דברים.

לחץ כאן לקישור לעבודה

שרק נהיה   ב   ר  י  א  י  ם  !  !  ! 

 
 
 
מי אנחנו
לתרומות לחצו כאן
פורום
כנסים ואירועים
וידאו
 
 
סרטן שד תורשתי : סרטן שד ושחלות
  הסכם שימוש באתר © כל הזכויות שמורות לעמותת ברכה